מלכודת הקורבנות 

כיצד ניתן לזהות שנפלנו קורבן למקרבן?
האם קרה לכם אי פעם (כל יום) שהשקעתם זמן ואנרגיה בחבר טוב, בן זוג, ילדכם, אשר בוכה בפניכם על מר גורלו ועל כך ששום דבר לא מצליח לו ועל כך שהוא נותן ולא מקבל וכו'...? האם באותו אירוע הרגשתם שמידת אנרגיה גדולה יוצאת מכם ואתם נחלשים מרגע לרגע, או אתם מגיעים עד למצב, שאתם מרגישים אשמים במצבו של האחר?
האם התפתיתם להיכנס למצב של הזדהות עמוקה עם צערו, סבלו של האחר, עד כי הרגשתם אשמים שלכם טוב? ומה קורה לכם, כאשר חבר טוב עומד מולכם ומאשים את כל העולם ואתם יודעים שתפס תפקיד של הקורבן, אולם אין לכם את האומץ להפריע לו בתהליך הקורבנות? מה אתם מרגישים באותו רגע? האם אתם מרגישים מועצמים? האם אתם מרגישים חזקים? או שמא נדבק לשונכם לחיככם ואתם נאלמים דום לקולות התרועה הגדולה של חוסר הצדק המשווע, שקרה לזולתכם? האם אינכם מרגישים מכווצים, מתוחים, עומדים בהיכון למכת זעקות נואשת נוספת מצידו של האחר?
ומה אם ניסיתם להכניס חלושות את הקול שלכם ולהביע דעה שונה, או ניסיתם להעצים את האדם ובמקום חיבוק אוהב ממנו, נחשבתם בעיניו כאויב שלהם, כמי שעומד לגזול מהם את תחושת אי-הצדק העצומה, שעימה הוא חי?
אולי יצא לכם לעבוד במקום, שנותן שירות או מוצר ולקבל מעברו השני של הקו (או המתרס) טענות ומענות על טיב השירות ועל הגזלה שנגרמה, בגלל האופי והאיכות של מה שקיבלו הלקוחות הזועמים? הקשבתם לקולות הרועמים של כאבם הנחנק, של תחושת הפראיריות היוצאת מקולם, של ההלם שבו הם שרויים? איך זה קרה להם? ולמה? ולא ידפקו אותם יותר! - מכירים? ואין זה מזכיר לכם מקרים דומים, שבהם אתם הייתם המתלוננים...?
איך ניתן לזהות שנפלנו קורבן לעצמנו?
לקחת לי, גנבו ממנו, עשו לי, אתה אשם, הם אשמים! למה זה קורה לי? אין לי מזל? הם לא מעריכים אותי? תמיד אני נותן ולא מקבל בתמורה דבר, תמיד זה קורה לי! הוא בגד בי, הוא לא אוהב אותי, למה הוא לא אוהב אותי? וכו' - במידה ומחשבות אלו ואחרות נשמעות באוזניכם הפנימית, הרי שנפלתם קורבן לתחושת הקורבנות.
איזה סוג של קורבן אתה - חובבן או מקצועי?
החובבן הוא שפוט של עצמו ושל כולם. הוא אינו יודע לשחק בקורבנות שלו ואין לו תחושה של צדק עצמי, שבאמת ובתמים קירבנו אותו. מכיוון שהוא מרגיש שהוא לא בסדר, הרי שהוא מרגיש מבפנים אשם בהכל. הוא לא יכול, הוא לא מסוגל, הוא לא מספיק. הוא כנראה עשה משהו לא בסדר ואז - מגיע לו להיות מקורבן על ידי העולם. הוא מקבל את מצב קורבנותו בשקט. הוא השה המובל לטבח. אין לו את היכולת להפוך את מצב קורבנותו לאומנות של שליטה באחרים...
מהדורת הקורבן המשוכללת והאם פולניות היא מודל חי של קורבנות?
הקורבן המקצועי הוא גם הקורבן הקלאסי הידוע בספרות (הבדיחות והחבר'ה) כ - פולניות. פולניות - קוד גנטי - אדם, היודע בוודאות מוחלטת, שאין עליה עוררין, שהצדק עימו. הצדק שלו הוא שנעשה לו אי-צדק. כל אחד יכול בכל רגע נתון לעשות לו אי צדק. מקור הכוח של קורבן מסוג זה הוא עוצמת הצדק עימה הוא הולך. מכיוון שהוא צודק וכל העולם טועה, אשם ומקרבן, הוא מסוגל לערוך על כל אחד מניפולציות מפליאות כלהטוטן מעוור עיניים ואוזניים, שסופן הוא גרימת אשמה טוטלית לזולת. דהיינו - הקורבן הקלאסי הוא למעשה מקרבן מדופלם.
אם נלך אחורה בזמן ונראה כיצד התפתח סוג זה של קורבן, נוכל להגיע עד לזמן הכי שחור בהיסטוריה. ואני מתכוונת הכי אפל שאי פעם קרה - לעם היהודי. השואה הייתה מקרה מיוחד בהיסטוריה, שבה אנשי רשע מוחלט, בלתי מובן להיגיון האנושי, העלו למוקד קורבנות אדם, על מזבח הגזע העליון. מאז ועד היום השואה היא קודש הקודשים של העם היהודי, לא צוחקים עליה ולא משתמשים בה, אלא לזכירה בלבד. זכור את אשר עשה לך עמלק. היית קורבן והתקרבנת כך שהיית שה המובל לטבח ולא תהיה כזה יותר. האם הקורבנות של השואה היו קורבנות? כן! בהא הידיעה ואין על זה עוררין ומי שיערער על כך דמו בראשו. היכן נעשו הזוועות הכי גדולות? בפולניה. נחקק וננצר קוד הקורבנות הצודקת. יש לי הצדקה מוחלטת להיות קורבן ואני אדרוש עד יום מותי את הפיצויים על כך ואם אתה לא תיתן לי מה שאני דורש, אתה ראש הצפע בכבודך ובעצמך, כי אני צודק באופן אבסולוטי במצב הקורבנות שלי. ואין להתווכח - קורבנות צודקת...
מי שנחקק בו הקוד הקורבני הצודק, לא תוכל להסיר אותו ממנו בקלות. כי איך תלחם בצדיק, קורבן מעונה, שיש עליו הסכמה כוללת? גם אם ההסכמה היא רק של הקורבן עצמו. הוא אימץ לעצמו את הצדק הקורבני שלו, כצדק אוניברסאלי ולכן יש לו הצדקה להפוך את כולם לאשמים בקורבנותו. ואין לזה סוף ותכלה...
ולמה הדבר שהכי קשה להקריב הוא את תחושת הקורבנות?
הקורבנות המקצועיים הם הגרעין הקשה, שלא בטוח שאי פעם ישחררו את רסן קורבנותם. הם ניזונים ממנה ולעיתים ניתן באופן גס להגיד, שהיא מקור פרנסתם ומזונם. פולניות אינה נחלת הפולנים בלבד. היא קיימת אצל כל מי שאצלו אמצעי ההגנה הטוב ביותר היא להתקיף בלהיות קורבן. 'אני עשיתי ואתה לא עושה', אני ניקיתי ואתה מלכלך', אני נתתי ואתה לא מחזיר' - אף פעם אין אפשרות להשביע את החור השחור של הקורבנות הצודקת.
והקורבנות החובבניים, החשים קורבן מבפנים ולא יודעים לנצלו לרעה כנגד כל סביבתם, מדוע להם קשה לוותר על קורבנותם? מכיוון שאיך ייקחו אחריות על חייהם? אם הם לא קורבן של כל העולם ואם הם בסדר, אז זה אומר שהם צריכים להשתנות, לגדול, להתפתח, ללמוד, להשכיל, להסיק מסקנות, לבצע, ליזום - כל מה שנמצא מעבר לנקודת הנחות שלהם. עדיף להישאר לא בסדר ואשם ולהאשים (לא אותך) אלא את המצב, את אלוהים, את האנושות (אני בפנים?). ואם תגיד להם שהם צריכים לקחת אחריות על חייהם, מה תהיה תגובתם? אז - אני אחראי לכל מה שקרה? אז אני אשם? אני לא בסדר! איך פספסתי את אהבת חיי, איך איבדתי את עבודת חיי? איך לא ראיתי את זה קודם? - ושוב שוקעים למצב הקורבנות...
מה הפתרון למצב הקורבנות?
מה יקרה אם נשנה את הפרדיגמות הבסיסיות שלנו, המשאירות אותנו במצב הקורבנות? מה אם העולם נתון לשליטתנו ואנחנו יכולים לשנות את מה שיש באפשרותנו לשנות ולעזוב בשקט את מה שאין באפשרותנו לשנות ולדעת להבחין בין שני הדברים הללו? מה אם אין גורל קבוע מראש, אלא הזדמנויות הבאות אלינו כל הזמן וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לתפוס אותן בזמן? מה אם ההשפלות, הבגידות, ההגבלות והמעצורים שיש לנו בחיים, הם שיקוף של איך שאנחנו מתייחסים לעצמנו מבפנים? מה עם חוסר ההצלחה שלנו בעשייה אחת דוחפת אותנו למצוא פתרון אחר ומציאת שיטה אחרת לתקוף את העניין? מה עם פיטורין מהעבודה יכול להיות אפשרות יוצאת דופן להתפתחות מדהימה במישור של כלכלה חדשה? מה אם במקום שביעות הרצון שלנו בלהאשים אחרים, נראה איפה אנחנו יכולים להשתנות? מה אם נפסיק להיות מרוצים מהפתרון של ההאשמה ונתחיל להיות מאושרים מהביטוי של הכוח המלא שלנו?
להישאר בקורבנות זה להישאר מאחור. העולם שייך לאלו שהקריבו בגבורה את מצב הקורבנות שלהם. הם פרצו גבולות של עצמם ושל סביבתם, יצרו דברים, השאירו חותם. המצליחים אינם עובדים עם קורבנות. הם עובדים עם אנשים אחראיים, שלוקחים אחריות על המעשים שלהם, לא בשביל להאשים את עצמם ואת אחרים, אלא בשביל ללמוד מהמעשים הללו, מה לא לעשות ומה לעשות אחרת, כדי להגיע ליעד הרצוי. היקום לא מחפש אשמים - הוא מחפש פתרונות!!!